הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות. ( וינסטון צ'רצ'יל)

קיץ 2014

כהמשך לניסיון המוצלח ביריד שבועות, חשבנו שהכי טוב יהיה להתנסות במגרש הביתי ומשם, אם הכל יעלה יפה, להמשיך לקיבוצים או לחנויות מכולת אחרות באזור.

פנינו למזכירות הקיבוץ לבדוק האם ניתן למכור את המוצרים בכל-בו.

לשמחתנו, די מהר, נמצאה הדרך החוקית והתקינה לביצוע. הסכם נחתם, ומיד אחר כך שמנו את המוצרים למכירה על המדף ובמקררים.

במקביל, אילן שמע מהשכנים על בית קפה של רוכבי אופניים, שהמלבי יתאים שם בול! תיק-תק יצר קשר, ניפגש, הייתה כימיה והנה נקודת מכירה נוספת.

הוספנו עוד שני סוגי עוגיות – בראוניס ועוגיות שקדים, ובנוסף לקופסת העוגיות העגולה, הביתית, הכנו אריזה קטנה ואישית של עוגיות-ליד-הקפה לטובת רוכבי האופניים.

הבית היה כמרקחה.

אילן ערבב מלבי ושפך לכלים, דאג לקירור ולכיסוי בעיתוי מדויק כדי שפני המלבי ישארו נקיים ויפים ללא עיבוי וקמטים, קלה קוקוס, הכין סירופ ללא צבע מאכל, ומיד אחר כך הכין צבע מאכל מסלק, אפה עוגיות, חתך והכניס לאריזות.

אביגיל הדפיסה מדבקות "לקט" ומדבקות עם שמות המוצרים והדביקה על האריזות השונות.

הזמנות זרמו מבית הקפה ומהכל-בו, ואילן קיבל פירגון וחיבוק גדול מחברי הקיבוץ.

אבל אז הסתבר שהמלבי מוצר רגיש, המעלה עובש כשבוע מיום הייצור. התחילו החזרות והחלפות. הנסיעות הלוך ושוב לבית הקפה עלו יותר מהרווח מהמוצרים, וגם בענף העוגיות ההצלחה היתה חלקית. המכירות שלהן בכל-בו הגיעו להיקף מסוים, די קטן, ולא גדלו.

חישבנו ומצאנו שיש צורך במכירת כמות גדולה מאד של מלבי ועוגיות כדי להגיע לנטו של כמה אלפי שקלים בודדים.

שאלת התוקף של המלבי, החשש שהסחורה לא במיטבה על המדף, כמו גם הצורך לזרוק סחורה שלא נמכרה הדירו שינה מעיניו של אילן.

ומשמעותי מכל זה, אילן החל להשתעמם מהאפייה.

אחרי מספר חודשי פעילות בודדים, "לקט" התחיל לצלוע ולגמגם.

********